<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית רביעי שער רביעי</h1>
<h2>דף לג.</h2>
עוד שם עוד כתב כלי שנבלע מאיסור מועט ודרך אותו כלי להשתמש בו בשפע מותר כו'. אמר הכותב תמיה אני מי הביאו לידי דברים משובשין כאלו וכאלו אין שומע באזניו מה שמוציא מפיו. ותחלה אומר אחר שראה שהמחבר אמר כן בסתם כל האיסורין, מה ראה לומר ולדבריו משהו חזיר שנבלע בקדרה יהא מותר לבשל בו נשתקע הדבר ולא נאמר, ומה התמה שמצא באיסור החזיר יותר משאר האיסורין ואולי להבהיל אוזן הנערים שהחזיר מרוחק בעיניהם הרבה מאוד. ואם לא נתכוין היה לו לומר תמיהא גדולה ממנה ויאמר אם נבלע בקדרה מעט דם חזיר שהוא באיסור כרת מה שאין כן בבשרו. ובאמת כי המחבר בכלל האיסורין שאינן במשהו אמר כן ולא שאמרן מעצמו אלא משום אחד קרובי העידה הראב"ד ז"ל ומאותה ראיה של קנקנים. ועתה ישמע חכם לדבריו שחשב למצוא קושיא מיין שנתן בקנקנים של נכרים ואמר אם איתא דבלע משהו יהא מותר ליתן בתוכן יין לכתחלה דאין בבלע כדי לאסור דכל שאינו אוסר בהנאה אינו אוסר במשהו. וכיון שהוא אומר כן למה לא השמיע לאזנו דכל שכן כשאינו בולע כלום, השתא משהו מממשו אינו אוסר קליטת טעמו שבקנקנים לא כל שכן יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא אתמהה, ועוד אי משום קליטת טעם בלבד למה יאסור יין שהרי אין קליטת טעמו ניכר ביין אחר כלל, ויותר היה ראוי לאסור מים שנתן לתוכן דטעמו של אותה קליטה נכרת בהן השתא מים שנכרת בהן הקליטה נותנין בהן לכתחלה, יין שאין נכרת בהן לא כל שכן, ועוד אנא מצא הוא שטעם היין בלא ממשו כלל יהא אסור ואוסר אדרבה היתירוהו בגמ' לגמרי, דהא אביי ורבה אפליגו (ע"ז ס"ו, ב') בבת תיהא דהוא כלי ששואבין טעם היין ממנו להבחין בין טוב לרע אביי אסר ורבא שרי וקיימא לן כרבא, ועוד דקא מייתי לה רבא מדתנן תנור שהיסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת שאין טעם כמון אלא ריח כמון, ואפי' לאביי בכי הא יתיר דלא אמר אלא בקולט בפיו מאותה בת תיהא מטעם ממשו של יין בחבית ועושה זה כשואף וקולט בפיו מן הממש שהוא בעין וכאילו אוכלו ממש, אבל קנקנים שהלך מהן היין לגמרי כדבריו ולא נשאר אלא ריחו אפי' אביי מודה בדבר זה שהרי דחה אביי אותה של כמון משום דהתם מיקלא קלי איסורא כלומר שאין הכמון בעין שיקלוט הפת ממנו, ועוד שאם מפני קליטת טעם יגמר את הכלים וזה מועל יותר להעביר הטעם והרי יותר ממלוי ועירוי. גם מה שחזר כמה פעמים דודאי אין המים נבלעים בשום דבר, טעותא רבתי היא מן הגמ' ומן השכל מעדות ראיית העיין תדע דאפי' בדשיעי אמר דבלעי כדאמרי' בפרק אין מעמידין (ל"ג, ב') ירוקי ודאי לא תיבעי לך כי תיבעי לך באוכמי וחיורי ודשיעי מאי אמר להו חזינא דמדייתי ומדמדייתי ודאי בלעי והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם, אלמא בולע הוא דהא חזינן דמדייתי בצונן וקנקנים חדשים כשאדם ממלאן אפי' מים לשעה יחסרו המים לפי שהן נבלעין בדפני הקנקנים. ואל תטעה במה שאמרו שם ומאי שנא מיין נסך דדריש להו מרימר קוניא בין אוכמי בין חוורי בין ירוקי שרי ופריקנא זה תשמישו בחמין וזה תשמישו בצונן. ותחשוב כי היין כיון שהוא יוצא צונן אינו נבלע כלל, ואינו כן אלא מפני שבחמץ אמר שאסור לעולם דכלי חרס אינו יוצא מידי דפנו וביין אמר שחוזרין להכשרן באוכמי וחיורי וע"י הכשר מים במלוי וערוי, ואמר טעמא משום דחמץ על ידי חמין תשמישו ונסרך החמץ בתוכו הרבה והתורה העידה שאינו יוצא ממנו כולו לעולם אבל יין שנבלע בצונן אינו נסרך בתוכו ויוצא ממנו בקל להכשרו, ואלו דברים פשוטין שלא הייתי צריך לכותבם אלא מפני הטועים. ותדע לך עוד דהא בכסי דפחרא אמר (שם) אי שתי בהו נכרי פעם ראשון ושני כולי עלמ' לא פליגי דאסור כלומר אסור עד שימלא ויערם ככלי שמכניסו לקיום, משום דעד שני פעמים אינו שבע מלבלוע וכפי הפי' הנכון, אלמא בולע הוא מן הצונן. וכן שנינו בענין טהרות (מכשירין פ"ג, מ"ב) חבית שהיא מלאה פירות ונתונה לתוך המשקין ושאבו הרי הן בכי יותן ואלו משקין אמרו במים וביין וחומץ ושאר כל המשקין טהורה לפי שאין נבלעין בדפני כלי חרס ע"כ, והביאה הרמב"ן ז"ל בחולין גבי צונן אמרי לה בעי הדחה. עוד כתב בזה טעמים לא עמד טעמם וקראם מאירי העינים והם באמת מחשיכי עיני השכל ועיני הלב ולכל מה שהוא פשוט לא חששתי לכתוב ולזכור את פגמיהן כל רואה יכיר.
<h2>דף לט.</h2>
עוד שם עוד כתב המחבר דלא אמרינן בכלי שאינו בן יומו נותן טעם לפגם אלא לענין בלע שבו אבל כל דבר שהוא בעין אינו חשוב פגום והקשה מההיא דחלתית ולאו קושיא היא וכבר כתבנוה למעלה. אמר הכותב כבר כתבה למעלה וכבר כתבנו שם מה שיש במה שכתב מן הטעיות ואיני זקוק לכפול כאן. עוד שם עוד כתב קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב וכו'. אמר הכותב טועה הוא בדמיונות ותולה בוקי סריקי ברב ז"ל, וחס ליה דלימא כי הני מילי גריעותא ומה לו לרב ז"ל להביא ראיה מעצים שנשרו מן הדקל דהתם בדבר שאין לו עיקר בדאורייתא והוא ז"ל בעצמו מן המתירין בכענין זה וכמו שכתבנו למעלה, אבל חמץ לאחר זמנו לרב דלית ליה כרבי שמעון יש לו עיקר בדאורייתא. גם מה שאמר דבלע שאינו בן יומו סתמא אינו אלא משהו אם כן למ"ד נותן טעם לפגם אסור, אם בשל מותר דהא אינו אלא משהו וכל שיש בו ששים משהו יין מותר וברייתא דקא תני בלוקח כלי תשמיש מן הנכרים אם נשתמש בהן אסור ואוקימנא בשלהי ע"א כמ"ד נותן טעם לפגם אסור היכי משכחת ליה דאסור והא בטל במיעוטו. וגם מה שאמר דאין אסור לבשל בפסח בכלי שנתבשל בהם חמץ אלא לדידן דסבירא לן דחמץ בפסח במשהו, אם כן לר' יוחנן דאמר דאף חמץ בפסח בנותן טעם משתמש היה אף בכלים שנשתמש בהן חמץ אפילו בחמין ונמצאו בביתו כלי חמץ וכלי מצה מעורבין זה בזה חס ליה לא יאמר עליו כזה. ואף אנו למי שפוסק אפילו בחמץ בפסח בנותן טעם כבשאר האיסורין נבוא ונשתמש בהן לכתחלה כל שאינן בני יומן חלילה לנו מעשות זאת, ועוד דאם כדבריו כיון דאפילו במינו לרב מותר מן הדין דפגום הוא היאך גזר לאחר זמנו שלא במינו אטו מינו, ומינו מותר דבר תורה, אלא על כרחין אפי' משהו ופגום במינו אסור דבר תורה לרב או משום דאית ליה נותן טעם לפגם אסור וכמו שפי' רש"י ז"ל, אי נמי דכל איסורי משהו אוסרין אפי' לפגמן כדעת רבינו יצחק ז"ל, והקושיא שהקשה והתירוץ שנסמך ונשען עליו כמשענת הקנה הרצוץ וענין אחד יש להן דהתם איפשר לומר דמדקאמר אמר רב סתם קדרות בפסח ישברו משמע שכלל בזה כל הקדרות ואפילו הקדרות שלא בשל בהן דייסא ולא קמחים, אלא דחוששין להם למשהו חמץ ולפיכך בפסח בין לרב בין לשמואל כיון דלדידהו במינן במשהו לכתחלה אסור להשתמש אפילו בכלים שלא נשתמש בהן חמץ אלא במשהו ואפילו בשאינן בני יומן, דנותן טעם לפגם אסור, דכל שאיסורו במשהו אפילו נותן טעם לפגם אוסר כדעת רבינו יצחק ז"ל ועיקר, והילכך בפסח כדי שלא יבוא להתיר במינו בכענין זה לכולהו אסור, ואפשר דלמאן דאית ליה חמץ אפילו בזמנו בנותן טעם כרבי יוחנן מותר להשתמש בקדרה כזו משום דמותר לבטל איסור משהו לכתחלה בכל האיסורין ששיעורן בנותן טעם וכן דעת הראב"ד ז"ל בספר איסור משהו. אבל לאחר זמן לשמואל פשיטא דמשהא להו לאחר זמנו ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו דאית ליה כר' שמעון ואפי' חמץ ממש מותר, ואפילו לרב כיון דכל אחר זמנו בנותן טעם מותר היה סבור המקשה דמותר לבטלו שלא במינו אפילו לכתחלה דלאחר זמנו כולי האי לא גזרינן ואמר ליה דלא. אלא לרב כיון דאסר ליה במשהו אפילו לאחר זמנו אסור דאע"ג דהופג טעמו, באיסורי משהו ליכא משום טעם לפגם כדאמרן והילכך גזר שלא מינו אטו מינו. עוד יש לומר דאפילו בקדרה דבשל בה דייסא הוא ושיש בה כדי נתינת טעם וכן פירשה הראב"ד ז"ל ואפי' הכי שפיר קא מקשה אפילו לרב לישהינהו לאחר זמן וליעבד בהו שלא במינו, לפי שאין זה דומה לכל שאר האיסורין וטעמא דמלתא דבכל שאר האיסורין שאיסורן נוהג בכל זמן, מן הדין הוא שאם נבלעו בכלי בשבחן אפילו נפגמו בתוך דפני הכלי שיהא אסור לבטלן משום דאיכא למגזר השתא שאם תתיר את זה שאינו בן יומו יבואו להתיר אפילו בן יומו לפי שאין פגמו ניכר וכן בכל האיסורין, אבל חמץ שכבר עבר זמנו ואי אפשר לבוא בו עכשיו לידי איסור בדימיונו לשמואל מותר, ואפילו לרב היו סבורין דהוא הדין והוא הטעם, ואמר דלא, דלרב ודאי איכא למיגזר אטו מינו משום דלדידיה אפילו לאחר זמנו אסור וזה נכון. ומעתה בין שאר האיסורין ובין בבשר בחלב לא יש כלום לחלק ובכולן כלי שאינו בן יומו אסור להשתמש בו לכתחלה. ותדע לך עוד דהא לגבי קדשים אמרו במבשל בשפוד חטאת האידנא אי מבשל ביה למחר בו שלמים או חטאת אית ביה משום נותר דחטאת דהאידנא, ואמאי והא כל המדות הללו בו דבלע היתירא ועוד שלא בא לכלל נותר אלא בפגם שאינו בן יומו ומשהו דנתייבש כמו שאמר ואין ראוי לחול בו שם נותר.
<h2>דף עג:</h2>
עוד שם כתב בכלי שטף שבלע מן האיסור וכו'. אמר הכותב כאן כתב שפת יתר ויתר מה שכתב בשורת הדין שאף הדין אשר דן אינו כן. ותחלה אומר שיתר הרבה בדבריו במה שאמר דרך כלל דכל איסור ניכר אין לו היתר ואין לו ביטול וכלל זה אינו, שהרי עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב נכרין הן ולכתחלה אין מערבין אותן עם רוב עצים מוכנים כדי להסיקן בתנור ואפי' הכי כשנפלו בתוך התנור והן ניכרין, אפילו הכי מרבין עליהם עצים מוכנים ומבטלין אותן ברוב ומסיקן, וכמו שאמרו גם כן בפרק במה מדליקין (שבת כ"ט, א') גבי מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים. ומה שחלק בין עצים אלו לתערובת יבש ביבש דברי תמה הם מי גורם לו להפך דעות אדרבה יבש ביבש שעל כל פנים יאכל את האיסור ממש בעינו אפילו הכי מתירין מטעם דחד בתרי בטיל, זה שאינו אוכל לעולם ממשו של איסור אלא טעמו ולא ממשו ולא נודע באיזו לא כל שכן, וכל שכן לדעת רש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל שאמרו דטעמו ולא ממשו לאו דאורייתא וכל שכן דאפשר דאפילו טעמא דאיסורא ליכא ואילו איכא קפילא שרי' אפומיה אפילו היא גופה אם עירה לתוכו רותח, אלא ודאי כל מה שכתב כאן אין לו טעם. עוד שם עוד כתב בהא דאמרינן בשילהי השוכר את הפועל דע"א רבי יוחנן וריש לקיש וכו'. אמר הכותב תמה גדול הוא זה מי היזקיקו לבא לידי שבושין אלו ברייתא מיתניא בהדיא ושגורה בפי הראשונים דמקמי רב אשי וקשישי מיניה טובא, והוא אומר דרב אשי אפקה לההיא מתניתא והוא קבעה בהלכתה אתמהא ובנדרים פרק הנודר מן הירק (נ"ז, ב') גרסינן ישמעאל איש כפר ימא ואמרי לה איש כפר ירמא העלה בידו בצל שנעקר בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו ויתיב וקא מיבעיא ליה גידוליו היתר ועיקרו אסור מהו, כיון דרבו גידוליו על עיקריו אתיין גדולי היתר מעלין את האיסור או לא, אתא לקמיה דר' אמי לא הוה בידיה אתא לקמיה דר' יצחק נפחא ופשט ליה מן הדא דאמר ר' חנינא הדר אתא לקמיה דר' אמי פשט ליה מן הדא דאמר ר' יצחק אמר רבי יוחנן ליטרא בצלים שתיקנם וזרעם מתעשרת לפי כולה אלמא אתיין גידולין מבטלין עיקר, דלמא לחומרא שאני אלא מן הראשונים ליה דתניא ר' שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור וכו' אלמא ברייתא זו דרבי שמעון ידועה ושגורה היתה להם, ורבי אמי תלמידיה דר' יוחנן ידע לה ופשט בעיא דר' ישמעאל איש כפר ימא מאותה ברייתא והוא אומר דר' אשי אפקה כלומר שלא היתה ידוע להם. ורבא גופיה דקא מפרש טעמא אחרינא בההיא דהאשה ששאלה מים ומלח לעיסתה, הוא בעצמו ידעה ונקיט ליה בידיה בהלכתא דגרסינן התם בההיא שיקלא וטריא דשמעתא דבצל (נ"ט, א') מתיב רמי בר חמא קונם פירות האלו עלי קונם הם לפי קונם הם על פי אסור בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גדולי גדולין אסורין אמר רבא שאני קונמות הואיל ואי בעי מיתשל עלייהו הוו להו כדבר שיש לו מתירין ואינו בטל ברוב, והתם דאוקמא רבא בטעמא דתבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל, חד מן תרי תלת טעמא נקט ושיטת הגמרא היא. והתמה הגדול שראה בחיבור שרבינו יעקב ז"ל הקשה אותה קושיא אמאי קא מפרשינן טעמא דר' יוחנן וריש לקיש בכהיתרו כך איסורו ולא קא מפרשינן משום דבר שיש לו מתירין ותירץ תירוץ נאה ביותר נאה ומוכרח, לפי שיש טבל שאין לו מתירין כמו שכתוב בחבור בביאור רב והוא בקש חלומות רבים וחשבונות רבים ובא חלומו ברוב ענין.
<h2>דף עד:</h2>
עוד שם כתב החכם גרסינן בירושלמי במסכת תרומות פרק אין נותנין דבלה וכו'. אמר הכותב מה ידע ולא ידע המחבר וכבר עמד המחבר על הכל בחבורו ובטענות יותר נכונות וכמו שיראה המעיין שם. ואמר בטעם התרומה לפי שאין לה עיקר מן התורה ובתרומת חוצה לארץ. והביא ראיה מפינכא דר' אמי דאימלח בה בשר ותברה ולא הכשירה בהגעלה אע"ג דדם שמלחו דרבנן, ודחה גם ראיית הרב ר' שמריה מנעוה ארתחו בטענה יותר נכונה דנעו' של חרס היא וכן פי' ר"ח ז"ל, אלא דשאני התם דנבלע בצונן גם מה שאמר שאם כן אפילו באיסורי תורה שאינן בני יומן דהשתא אינן אלא מדרבנן אלא כיון דבהנהו לא אמרינן ק"ו לאיסורין דרבנן, וזה טעות דשאני התם דעיקר האיסורין בעוד שהיו בשבחן היו דבר תורה. גם מה שפירש הירושלמי פי' משובש הוא ואין הלשון והסוגיא של שם הולמים כן, ועוד ששיבש גירסת הירושלמי מדעתו שרא ליה מריה שהוא מהפך את הנוסחאות מבלי הדעת כדי לחלוק על האמת. ונוסחת הירושלמי האמיתית והכתובה בכמה ספרים ובמפרשי' משניות כך היא ר' יוסטנא בר שונם בעא קומי ר' מונא תנן הרכינה ומיצת הרי זו תרומה ואת מר הכין, והוא שבש מעצמו והכניס בה מה שאינו וכתב תנן הרכינה ומיצת ודיו ואת מר הכין וכתב שזו גרסה נכונה בעיניו ופירוש תנן הרכינה ומיצת שלשה טיפין ודיו ואין צריך להגעיל אלא מקילין לתת מיד חולין, ואת מר הכין שצריך להגעיל שלשה פעמים, ואהדר ליה גבי הרכינה ניכר מה שאנו מבטלין בתוך החולין ויש בחולין כדי לבטל אבל כאן ע"י האור הוא נגעל ולא ידענו כמה ע"כ. ורחמנא ליצלן מהאי דעתא דליטעי ר' יוסטנא ולימא דקדרה שבשל בה תרומה יהא מותר לבשל בה חולין לכתחלה בלא שום הכשר, דהא תניא בהדיא (חולין צ"ז, א') קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם. ועוד מאי קושיא דהרכינה ומיצת דהתם שלשה טיפין מיהא צריך להטיף וכה היאך יתיר בלא כלום, וכל מה שכתב שבוש גמור הוא ור' יוסטנא לא מקשה כדי להקל אלא להחמיר, ובדקתי בפירושי המשנה לרבינו שמשון ומצאתי שם הגרסא כמו שכתובה בחבור ופי' זה לשונו קדרה של חרס ואע"ג דחרס אינו יוצא מידי דפנו בתרומה הקלו לפי שמדבריהם מאיליהן קבלוה קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן, ופריך ממה שמחמיר במתניתין גבי הרכינה ומיצת לא היה לנו להקל ומשני שהאור מגעילה ומפליטה ואין זו קולא עד כאן לשון הרב. ועל כן אמר המחבר דמסתבר ליה דהוא הדין לשאר איסורין דרבנן כיון שאמר ואין למדין ממנה לנבלה ולא אשמעינן עדיפה מינה ולימא ואין למדין ממנה לשאר איסורין דרבנן, וזה נכון ובחבור מפורש כתקונו. עוד שם עוד כתב דכלי חרס וכו'. אמר הכותב לא דק וגם דבריו נראין כסותרין זה את זה. אמר דבהגעלה די לו בהגעלת אותו מקצת שנשתמש בו דכלל גדול אמר בחולין דכבולעו כך פולטו ואם כן אף אנו נאמר בכלי שצלה בו איסור אם ליבן אותו מקצת נכשר כולו דכבולעו כך פולטו, ועוד דכיון שהוא אומר דכלי מתכות כל שחם אותו מקצת שצלה בו חם ונתפשט הבלע אף במקצת שלא צלה בו, אם כן אף כשליבן אותו מקצת חם כולו ואותו חם גם הוא מכלה מה שבלע כדרך שבלע, והיה לו ללמדנו מאין לו דינין אלו אם מן הגמרא או מן הסברא. ותחלה אומר מנין לו שנאמר חם מקצת' שצלה בו חם כולו אפילו מה שלא צלה בו ובלע, דילמא לא אמרו אלא אם חם מקצת שחוץ לצלי הרואה פני האש חם כולו אפי' אותו מקום שהבשר חופה אותו, וכאותה שאמרו בריש פרק כיצד צולין (ע"ד, א') דאמר דאין צולין את הפסח בשפוד של מתכת משום דבמתכת אמרינן חם מקצתו חם כולו כלומר וכיון שחם המקצת שחוץ לטלה והרואה פני האש חם אפילו מה שכנגד הטלה אעפ"י שאינו רואה פני האש, שהבשר יכסנו ואף רטיבות הטלה אין מצילתו מאותו חם וקא מטוי הפסח ממי השפוד והתורה אמרה צלי אש ולא צלי דבר אחר, מכאן נראה הפך ממה שאמר דאדרבה אם אומרים חם מקום הצלי חם אפילו מה שחוץ לצלי אבל מקום הצלי לא קרינן ליה חם מפני שאינו רואה פני האש ועוד שרטיבות היוצא מן הצלי מחליש כח חום האש, וקתא דסכיני דפסחא אפשר משום דקתא גופיה נוגע בחמץ ובלע כעץ פרור דצריך הגעלה ומ"מ לא למעשה אני אומר אלא להלכה דאפשר דחם מקצתו חם כלו אמרינן אפי' באותו חם שתחת הצלי לבלוע מיהא מחמת אותו חם כולו אעפ"י שאין בו כדי לבשל. ועוד אני אומר מאין לו דמבשל איסורין גמורין כנבלה וכיוצא בו במקצת כלי שלא יהא צריך להכשיר כל הכלי, ואם נפשך לומר מההוא דזבחים פרק דם חטאת (צ"ו, ב') דאמרינן אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה כדברי ר' יהודה ואתא למעוטי תרומה ואקשינן ותרומה לא בעיא מריקה ושטיפה והתניא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם בשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם, ופריק רבא לא צריכא אלא לדאמר מר בשל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי הא לא צריך אי משום הא דילמא לא אירייא דהתם אפשר דדוקא בבשר בחלב ובתרומה דבלע היתירא ובבשר בחלב טעמא משום דכל שנחלש טעם הבשר על ידי הגעלת אותו מקצת הכלי שבישל בו שוב אינו ראוי לחול עליו שם איסור בשר בחלב, ובתרומה נמי אע"ג דמעיקרא אסורה לזרים והויא ליה לזרים כדבר האסור, שאני תרומה דאפילו היא בעינא היקילו בה להתירה ולבטלה לכתחלה במה שאין דרך להקפיד בעלים בחוליהם. ודוקא כל שאין בה נתינת טעם וכמו שאמר (תרומות פי"א, מ"ו) במגורה שפינה ממנה תרומה ורוצה ליתן בה חולין שאין צריך להיות יושב ומלקט, אבל בשאר איסורין גמורין כנבלה וכיוצא בה אני אומר בשל במקצת כלי שצריך להגעיל כל הכלי לפי שהאור מהלך תחת אותו מקצת שמבשל בו וחם מקצתו שהאיסור בו חם כולו ועל ידי הבישול הרוטב מתבשל ומתפשט ונבלע קצתו למעלה. ואפשר דמשום הכי אמרו בסכיני דפסחא (פסחים ל', ב') מגעיל להו ולקתייהו ברותחין, לפי שהסכינין משתמשין בהם בדברים הרטובין ושיש בהם מרק להבליע דחמץ בפסח אסור הוא כשאר איסורין ומיהו אפילו נשתמש בסכין בחמץ בחמין ואמר רב אשי דפרזילהו בנורא וקתייהו ברותחין אף לכשתמצא לומר דמקצת הסכין שבתוך הקתא בולע דחם מקצתו חם כולו אמרינן, ושעל ידי הרוטב מתפשט ובולע הכל אפילו הכי אפשר דאותו בלע דפרזלא דתוך הקתא, נפלט מחמת ליבון של סכין שחוץ לקתא ועם ההגעלה שמגעילו עוד דיו לו. ועוד שאינו משתמש במצה במקצתו שבתוך הקתא.
<h2>דף עה:</h2>
עוד שם גרסינן בפרק בתרא דע"א הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים וכו'. אמר הכותב איברא כן כתב הוא למעלה וכבר גלינו שם מה שטעה בזה הרבה ודי היה לו לטעות פעם אחת ולא לשנות בשגיאות. עוד שם ומה שכתב המחבר דשיפה ונעיצה אינן אלא לצונן וכו'. אמר הכותב באמת נראה שאינו בקי בדברי גדולי ישראל הראשונים ז"ל גם לא עיין בחבור אלא בעיון גס כי ניים ושכיב, שהרי רש"י ז"ל כן פי' שם שהשיפה אינה אלא להתיר לצונן בלבד ולא לאכול בה רותח, וכן הראב"ד ז"ל וכן הסכימו רש"י ורת"ם אחיו ז"ל דלא אמרו שטיפה ונעיצה אלא לאכול בה צונן. והירושלמי דנראה שמתיר בנעיצה אפילו לרותח ובסכין קטנה כבר כתבו המחבר ודחאו דאי לחתוך בה רותח קאמר אגמרין פליג, דאמר רב הונא בריה דרב יהושע דדוקא לאכול בה צונן וכדמסיים בה ואזיל כי הא דמר יהודה ובאטי בר טבי הוו יתבי קמי דשבור מלכא ואלו דברים ברורים הם.
עוד שם עוד כתב החכם שהמחבת שמטגנין בה וכו'. אמר הכותב המחבר אומר דברים של טעם והוא משיבו דברי הבאי וכי האור רואה פני השפוד מקום שהבשר נתון בו וכן באסכלא הא אינו, אלא כל שהאור מהלך תחתיו ואין בתוכו משקין להרטיב ולהחליש הכח שלא יסתר' הבלע בתוך הכלי. והתוספתא שאמר מדברי המחבר למדה שהביאה ודחאה וכן שנו בתוספתא מחמי חמין והטוגנין והקומקמוסין מדיחן ברותחין. וכתב המחבר שאפי' הכי נראה שאין סומכין על התוספתא שאם כן מפני מה חסרו ממנה הטוגנין כשהביאוה בגמ'. עוד אפשר לו' דטוגנין ששנו בתוספת' כשהיא כמין קומקומסין ומחמי חמין שדרכן לטגן בשמן מרובה כדרך שהשרים עושין כן היום שממלאין המחבת בשמן ומטגנין בתוכו הדגים וזה בבירור כמחמי חמין ודי בהגעלה. עוד שם כתב שהשפוד כו'. אמר הכותב מ"ש בזה המחבר מדברי הראב"ד ז"ל הוא שכתב בספר איסור משהו. וגם הרמב"ן ז"ל כ"כ בחולין בשמעתא דככר שחת' עליה בשר ומשמו של הראב"ד ז"ל כתבה אלא שאמר נ"ל דכבולעו כך פולטו כדאמרינן במולייתא ע"כ. ומ"מ אף לדברי הרב ז"ל אסור להשהותו דלאחר שיעבור רוב חומו יש לו כח לבלוע אבל לא לפלוט כל מה שיבלע.
כתוב שם באיסור כלים והכשירן האריך המחבר בענין הגעלה וכו'. אמר הכותב דברי המחבר דברי הגאון רבינו יצחק הזקן ז"ל הידוע הוא, שכל דבריו מזוקקין שבעתים וכבר נתוכחתי בדברים פה אל פה עם הרב רבינו משה ז"ל וכה אמר אלי שאין המים מבליעין אלא מפליטין. אמרתי א"כ נבלה שנתבשלה בקדרה בתוך המים ואין במים ששים תאמר שאין הקדרה נאסרת שאין המים מבליעין, אמר התם רוטבו של נבלה בעצמו הוא שנבלע אפי' שלא בסיוע המים. אמרתי אם כן אפי' פליטת הכלי תחזור ותבלע מעצמה בכלי ולא הועילה הגעלתו, אמר אם כן יורה גדולה מכלי מדין הגעילוה ואין שום כלי מחזיק ששים חלקים כנגד גופו של כלי, אמרתי ומי הגיד לנו שהגעילו במדין יורה גדולה שמא לא הגעילו היום אלא למחר, וכל שכן למאן דאמר טעם כעיקר לאו דאוריתא, עד שנדחק רבי' הרבה ואמר למאן דאמר מין במינו לא בטיל אפי' כלי קטן היאך הגעילו ניחוש שמא בשלו בו מים שנתנסכו לע"א ואינם בטלים, אמרתי מה זו קושיא סתם מימיהן בעינן מותרין, לשמא בשלו מים שנתנסכו בכלי ניחוש, ושתק רבינו.
גם מה שאמר בשם הרב ז"ל שאין המים מבליעין אלא מפליטין והביא ראיה מההיא דבמים ולא במזג טעות הוא בידו שאין משם ראיה לשאין המים מבליעין, אבל הרב ז"ל תרתי אמר חדא שהמים מפליטין ולא מבליעין ושאר משקין מבליעין ולא מפליטין, ולשאין שאר משקין מפליטין הביא ראיה מההיא דזבחים בפרק דם חטאת דגרסינן התם (צ"ו, ב') במים ולא ביין [ולא] במזג. וגם בזו אמרתי זו גזרת הכתוב היא בקדשי' לענין מריקה ושטיפה בלבד ואדרבה משם נראה דבעלמא מגעילין אפילו ביין ובשאר משקין, דכולן מפליטין הם אלא דבקדשים בלבד אמרו למריקה ושטיפה, ונחלקו שם אם בכל הקדשים כן אם לאו דתנן התם (צ"ה, ב') אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח אחד קדשי קדשים ואח' קדשי' קלים טעונין מריקה ושטיפה, ר' שמעון אומר קדשים קלים אינן טעונין מריקה ושטיפה. ותניא (צ"ו, ב') חטאת אין לי אלא חטאת שאר קדשים מנין ת"ל קדש קדשים יכול אפילו תרומה ת"ל אותה דברי רבי יהודה. ואמרינן מאי טעמיה דר' יהודה כתיב קדש קדשים אין קדשים קלים לא מדאצטריך אותה למעוטי תרומה מכלל דקדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה וקס"ד דכלי שבשלו בו תרומה אין צריך להגעיל קא אמר, דאקשינן ותרומה לא בעיא מריקה ושטיפה והתניא קדרה שבשל בה התרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם, אמר אביי לא צריכא אלא לדאמר מר במים ולא ביין במים ולא במזג הא אפילו ביין כלו' כלי שבשל בו תרומה אינו צריך רק להגעיל מה שנבלע בתוכו ולהגעיל אפי' ביין סגי וזה ברור. וכן פירש רש"י ז"ל זה לשונו אמר אביי מודינן דהגעלה בעיא ולא נצרכה האי דמעוט מריקה שטיפה אלא לכדאמר מר בתורת כהנים ומורק ושוטף במים ולא ביין ולא במזג הא תרומה אפילו ביין ובמזג דלא קפדינן אלא להגעיל אסור הנבלע בו ע"כ לשון הרב ז"ל, אלמא אפי' שאר משקין מפליטין. גם בא הוא להוסיף טעם על דברי הרב ז"ל במה שהקשיתי לרב עצמו ז"ל שאם אין המים מבליעין א"כ כלי שבשל בו נבלה עם המים לא נאסר שאין המים מבליעין, ואעפ"י שלא מצא הרב ז"ל לזה תשובה חשב הוא למצוא תשובה ואמר דנבלה שנימוחה בתוך המים ואין כאן ששים במים אלו אינם מים אלא רוטב, אבל הבלע בפליטתו כחו קלוש וחלוש ואין כח המים מתבטל בשבילו. עוד שם כתב תדע שהרי ירקות שנתבשל בתוכן בשר וכו'. אמר הכותב אין זה נכון אלא למועדי רגל שאין בו לא טעם ולא ריח, שאם כן אפילו קדרה שבשלו בה נבלות וכן כל קדרות של נכרים אם בשלו בהן ירקות או אפילו בשר יהא מותר, ומותר לנער בכף כשרה בתוך קדרה אסורה ואפילו לכתחלה ואפילו קדרה בת יומא שהבלע הנפלט קלוש וחלוש ואין בו כח לבטל כחן של מים, היש טעות גדולה מזו, גם דבריו סותרין זה את זה שהרי הוא מודה שהגעיל כלים הרבה במים שזה אסור שאז תעבור צורת המים, ואם כן כשבשל בשר מרובה ואפילו בפני עצמו בקדרה ואחר כך בשל בו ירק מועט או דג אחד יחידי יהא אסור לאכלו בכותח שהבלע מרובה ונפלט ונתערב בירק המועט או בדג הקטן יחידי ויאסרנו, תינוק ובר בי רב דחד יומא שלא יכיר בפגמן של טעמים אלו. והביא ראיה שכתב משבשתא היא דכשבשל גופו של בשר בתוך הירקות אם אין בירקות ששים אסור לאוכלם בחלב לפי שהירקות בלעו ממשו של בשר, אבל ירק שנתבשל בקדרה לא בלע ממשו של בשר אלא טעמו ואין בו כדי לחול בו שום איסור בשר בחלב ועל כן אין דין זה אלא בבלע של היתר כגון בלע של בשר שחוטה או של חלב כשר, וכן בבלע של קדשים שאין ראוי לחול עליו שם פגול לאחר שבשלו לאחר מכאן דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו כדאיתא בשלהי השוכר את הפועל שבע"א (ע"ו, א') אבל בבלע של איסורין לא אמרו נותן טעם בר נותן טעם ואלו טעמים ברורים הם לעיני כל. עוד שם כל כלי שנגעל צריך שטיפה בצונן אחר הגעלה וכו'. אמר הכותב מנהגן של ישראל תורה היא וכך נהגו. מלבד שכן אמרו הגאונים ז"ל וכן כתב הרב בעל התרומות ז"ל זה לשונו וכשמגעילין כלי רגילות הוא ומנהג מיד שמסירין הכלי הנגעל מן היורה שופכין מים צוננין על הכלי וכן פירש רבינו ומר רב נהילאי, ותימה למורי רבינו אם המים שנאסרו בשבילן חוזרין ונבלעין מה תקנה בצוננין הללו הלא קודם שהספיק לשוטפן יש לנו לחוש שהמים של איסור נבלעין בכלי ועוד אם המים אסורין כגון שאין ששים כנגד הכלי הנגעל אם כן אף בתוך היורה מתחלה קודם שהוציא הכלי משם נבלעין בכלי כדפרישית לעיל, אלא אין מגעילין לעולם אלא שאינן בני יומן או כלי קטן שיש ששים במים מן הכלי הנגעל שאז המים מותרין. ומה שנהגו לשפוך מים צוננין על כלי נראה למורי רבינו [יצחק] דקיימא לן כרבנן דפרק דם חטאת דאמרי מריקה בחמין ושטיפה בצונן, והתם נמי אמרינן מאי טעמיה דרבנן מידי דהוה אגיעולי נכרי' דאלמא הוא הדין דגיעולי נכרים מדמינן לקדשים ע"כ. ושטיפה כשטיפת הכוס ומריקה כמריקת הכוס דאמר, דמריקה ושטיפה כדרך שבני אדם שוטפין בכוסות קאמר, לא כיון לאחד מן הפירושין, שה"ר אברהם בר דוד ז"ל פי' במריקה ושטיפה דכוס אסור כמו שכתב המחבר, ורש"י ז"ל פירש במריקה ושטיפה דכוס של ברכה מריקה מבפנים ושטיפה מבחוץ.
עוד שם עוד כתב המחבר דלא אמרינן בכלי שאינו בן יומו נותן טעם לפגם אלא לענין בלע שבו אבל כל דבר שהוא בעין אינו חשוב פגום והקשה מההיא דחלתית ולאו קושיא היא וכבר כתבנוה למעלה. אמר הכותב כבר כתבה למעלה וכבר כתבנו שם מה שיש במה שכתב מן הטעיות ואיני זקוק לכפול כאן. עוד שם עוד כתב קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב וכו'. אמר הכותב טועה הוא בדמיונות ותולה בוקי סריקי ברב ז"ל, וחס ליה דלימא כי הני מילי גריעותא ומה לו לרב ז"ל להביא ראיה מעצים שנשרו מן הדקל דהתם בדבר שאין לו עיקר בדאורייתא והוא ז"ל בעצמו מן המתירין בכענין זה וכמו שכתבנו למעלה, אבל חמץ לאחר זמנו לרב דלית ליה כרבי שמעון יש לו עיקר בדאורייתא. גם מה שאמר דבלע שאינו בן יומו סתמא אינו אלא משהו אם כן למ"ד נותן טעם לפגם אסור, אם בשל מותר דהא אינו אלא משהו וכל שיש בו ששים משהו יין מותר וברייתא דקא תני בלוקח כלי תשמיש מן הנכרים אם נשתמש בהן אסור ואוקימנא בשלהי ע"א כמ"ד נותן טעם לפגם אסור היכי משכחת ליה דאסור והא בטל במיעוטו. וגם מה שאמר דאין אסור לבשל בפסח בכלי שנתבשל בהם חמץ אלא לדידן דסבירא לן דחמץ בפסח במשהו, אם כן לר' יוחנן דאמר דאף חמץ בפסח בנותן טעם משתמש היה אף בכלים שנשתמש בהן חמץ אפילו בחמין ונמצאו בביתו כלי חמץ וכלי מצה מעורבין זה בזה חס ליה לא יאמר עליו כזה. ואף אנו למי שפוסק אפילו בחמץ בפסח בנותן טעם כבשאר האיסורין נבוא ונשתמש בהן לכתחלה כל שאינן בני יומן חלילה לנו מעשות זאת, ועוד דאם כדבריו כיון דאפילו במינו לרב מותר מן הדין דפגום הוא היאך גזר לאחר זמנו שלא במינו אטו מינו, ומינו מותר דבר תורה, אלא על כרחין אפי' משהו ופגום במינו אסור דבר תורה לרב או משום דאית ליה נותן טעם לפגם אסור וכמו שפי' רש"י ז"ל, אי נמי דכל איסורי משהו אוסרין אפי' לפגמן כדעת רבינו יצחק ז"ל, והקושיא שהקשה והתירוץ שנסמך ונשען עליו כמשענת הקנה הרצוץ וענין אחד יש להן דהתם איפשר לומר דמדקאמר אמר רב סתם קדרות בפסח ישברו משמע שכלל בזה כל הקדרות ואפילו הקדרות שלא בשל בהן דייסא ולא קמחים, אלא דחוששין להם למשהו חמץ ולפיכך בפסח בין לרב בין לשמואל כיון דלדידהו במינן במשהו לכתחלה אסור להשתמש אפילו בכלים שלא נשתמש בהן חמץ אלא במשהו ואפילו בשאינן בני יומן, דנותן טעם לפגם אסור, דכל שאיסורו במשהו אפילו נותן טעם לפגם אוסר כדעת רבינו יצחק ז"ל ועיקר, והילכך בפסח כדי שלא יבוא להתיר במינו בכענין זה לכולהו אסור, ואפשר דלמאן דאית ליה חמץ אפילו בזמנו בנותן טעם כרבי יוחנן מותר להשתמש בקדרה כזו משום דמותר לבטל איסור משהו לכתחלה בכל האיסורין ששיעורן בנותן טעם וכן דעת הראב"ד ז"ל בספר איסור משהו. אבל לאחר זמן לשמואל פשיטא דמשהא להו לאחר זמנו ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו דאית ליה כר' שמעון ואפי' חמץ ממש מותר, ואפילו לרב כיון דכל אחר זמנו בנותן טעם מותר היה סבור המקשה דמותר לבטלו שלא במינו אפילו לכתחלה דלאחר זמנו כולי האי לא גזרינן ואמר ליה דלא. אלא לרב כיון דאסר ליה במשהו אפילו לאחר זמנו אסור דאע"ג דהופג טעמו, באיסורי משהו ליכא משום טעם לפגם כדאמרן והילכך גזר שלא מינו אטו מינו. עוד יש לומר דאפילו בקדרה דבשל בה דייסא הוא ושיש בה כדי נתינת טעם וכן פירשה הראב"ד ז"ל ואפי' הכי שפיר קא מקשה אפילו לרב לישהינהו לאחר זמן וליעבד בהו שלא במינו, לפי שאין זה דומה לכל שאר האיסורין וטעמא דמלתא דבכל שאר האיסורין שאיסורן נוהג בכל זמן, מן הדין הוא שאם נבלעו בכלי בשבחן אפילו נפגמו בתוך דפני הכלי שיהא אסור לבטלן משום דאיכא למגזר השתא שאם תתיר את זה שאינו בן יומו יבואו להתיר אפילו בן יומו לפי שאין פגמו ניכר וכן בכל האיסורין, אבל חמץ שכבר עבר זמנו ואי אפשר לבוא בו עכשיו לידי איסור בדימיונו לשמואל מותר, ואפילו לרב היו סבורין דהוא הדין והוא הטעם, ואמר דלא, דלרב ודאי איכא למיגזר אטו מינו משום דלדידיה אפילו לאחר זמנו אסור וזה נכון. ומעתה בין שאר האיסורין ובין בבשר בחלב לא יש כלום לחלק ובכולן כלי שאינו בן יומו אסור להשתמש בו לכתחלה. ותדע לך עוד דהא לגבי קדשים אמרו במבשל בשפוד חטאת האידנא אי מבשל ביה למחר בו שלמים או חטאת אית ביה משום נותר דחטאת דהאידנא, ואמאי והא כל המדות הללו בו דבלע היתירא ועוד שלא בא לכלל נותר אלא בפגם שאינו בן יומו ומשהו דנתייבש כמו שאמר ואין ראוי לחול בו שם נותר.
<h2>דף עו:</h2>
עוד שם גרסינן בפרק כל הבשר אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח בלא הדחה קאמר. אמר הכותב טעות מפורסם שנה פעמים וכבר גלינו שגיאותיו בזה למעלה, ולא עוד אלא שכל מה שפירש ושכתב שם אמרו מפורש בהופכו ודברים פשוטים הם.
